דרך ארץ קדמה לתורה

ככה יצא שבחיים שלי אני הייתי מפורסמת הרבה לפני שבכלל חשבתי להתפרסם;

בעיירה שבה גדלתי, אנשים דיברו עליי בלי סוף ולא הפסיקו להמציא סיפורים על מי שאני ומה שאני.

מה לעשות, ככה זה עם בני אדם- הם מנסים להבין את כל מה שלא ברור להם, אבל בדרך הם לצערם נקלעים למבוכים של היצר הרע, ובמקום לחפש את הדברים הטובים בכל דבר מסקרן וחדש, הם מחפשים את מה שלא נראה להם, את מה שלא עובד לפי החוקים שלהם.

משהייתי בת 12 בערך, רצו עליי שמועות מטומטמות בכל העיר.

סיפרו עליי שאני שרמוטה, סיפרו עליי שאני בחורה "קלה", המציאו סיפורים על ההורים שלי ועוד שלל הפתעות שאני בכל יום מחדש גיליתי ונדהמתי; עד כמה רחוק אנשים מסוגלים להגיע עם הדמיון המכוער והחולני שלהם?

מה שהיה הכי מצחיק בכל הדבר הזה, שאני מאז ומתמיד הייתי ההיפך הגמור מכל מה שאנשים סיפרו.

הייתי ילדה טובה ואם הייתי עושה משהו שנחשב "רע" בעיני החברה הייתי אוכלת על זה מכות, אז גם היו לי כל הסיבות שבעולם לשמור על תדמית נפלאה ולא מאיימת.

הבעיה, מתברר, שזו בדיוק הייתה הבעיה. אנשים בעיירה שבה גדלתי לא היו מסוגלים לדמיין לעצמם בכלל שנערה יכולה להיות כל כך "מושלמת", חייבים להיות בה פגמים ואם הם לא נראים לעין, אז הם ימציאו כאלה ויספרו על כך לכולם, כדי שכולם יחשבו שהם שם.

האמת השקופה היא שאני הייתי תלמידה טובה, אפילו מצטיינת, בת תומכת ועוזרת, אפילו גידלתי את אחותי לתקופות. התחלתי לעבוד בגיל 14 כדי שאוכל לממן את עצמי וcכל מקום שבו הייתי מעורבת חברתית, תמיד היה נשאר רושם טוב עליי.

אז איך זה שהיו כאלו שמועות מכוערות, אתם שואלים?

אז מתברר שבעיירה שבה גדלתי, לאנשים יש מח לא כל כך מפותח כי מה לעשות- כשהקידמה מאחרת להגיע ואתם תקועים כל היום ב"כלוב מזהב" אתם פשוט לא מתפתחים ולא מסוגלים להכיל בכלל את העובדה שיש הרבה מעבר למה שאתם מכירים מלידה.

אחרי מספר שנים שבמהלכן סבלתי את כל זה בשקט, הגיעה תקופה שבה החלטתי לשים לזה סוף.

איך עשיתי את זה אני לא אפרט כרגע, אבל עובדתית זה נגמר שם.

כל אותם האנשים שאי פעם פגעו בי והפיצו עליי שמועות כאלה מגעילות, חזרו והתנצלו על כך.

נכון שזה לא עוזר כל כך, שנים אחרי שזה קרה ואחרי שכבר סיימתי להתמודד עם זה לבד לגמריי, אבל בזכות ההבנה שהגלגל בסוף מסתובב אני לפחות מבינה שאם כבר- אז עדיף לי להמשיך בדרכי שלי,

עדיף לי להמשיך בדרך הישר.