כתום זה השחור החדש

אין ספק שמימיי לא דמיינתי גם בסיוטים הכי גרועים שלי שיום אחד אני אכנס לכלא, בטח שלא דמיינתי שזה יקרה בגלל בן אדם שאהבתי. מצד שני, זה היה דיי צפוי; תמיד הייתה לי נטייה לאהוב את ההכי דפוקים.

ההבדל היחידי היה שאת הבן אדם הזה אני אהבתי מתוך בחירה, לא כי ככה החיים חייבו אותי ודווקא האהבה שלי אליו היא שגרמה לי להגיע למקום הכי נמוך שלי- מעצר בכלא.

כשהתעוררתי באחד הבקרים לספירה והתחלתי סוף סוף להתאושש קצת, נפל לי האסימון שמה שקורה מסביבי זה פשוט לא תקין.

איך זה יכול להיות שמכל העבריינים שאני מכירה בחיים שלי, דווקא אני זו שנענשה?

מרב שההבנה הזו טלטלה אותי, נסגרתי בתוך עצמי עוד יותר ופשוט נתתי לעצמי לחוות את השהייה בכלא, בצורה הרגועה ביותר שאני יכולה.

דבר ראשון שעשיתי זה לסרב ל"טיפול" שניסו לדחוף לי הסוהרים. אני לא חולת נפש ואין לי שום אבחנות פסיכיאטריות למעט פוסט טראומה קשה שאיתה אני מתמודדת עם כל הכבוד בצורה הטובה ביותר שאפשר, לכן אין שום סיבה שבעולם שינסו לדחוף לי את הזבל המלאכותי שלהם וישבשו לי את התדרים.

דבר שני שעשיתי זה להתחיל לדרוש לקבל מידע על מה שקרה ועל הסיבות שבגללן אני במעצר בכלא.

כן, לא היה לי מושג מה קרה. הצלחתי להשלים את כל הפאזל רק אחרי שהתאוששתי גם מהכדורים שלהם.

דבר נוסף שעשיתי היה "לא להתערבב"; כן, אימצתי שם חברה אחת שדאגה לי והייתי נחמדה לכולן כמה שאפשר אבל מעבר לזה, מאוד השתדלתי להישאר בחדר שלי לבד, עם הדלת סגורה, ולתכנן את הפתרונות האפשריים למצב שאני נמצאת בו.

אין ספק שזה היה סיוט נוראי, אני עד היום מתחילה לבכות כשאני חוזרת בפלאשבקים לאחד מה20 ימים האלו.

זה בעיקר היה סיוט כי שם, אני שוב הרגשתי כמו שהרגשתי כשגדלתי עם אמא שלי: מאויימת ומפוחדת, רוצה לברוח אבל אין את האפשרות.

השהייה במחלקה הראשונה הייתה באמת מפחידה; למי שראה את הסדרה כתום זה השחור החדש יכול להבין למה אני מתכוונת. ה"בחורילות" שמציקות ל"בשר החדש" הן דבר אמיתי.

הסוהרים שמנצלים את העמדה שלהם זה דבר אמיתי.

וכן, להכנס לכלא בגלל שהפלילו אותך לא עושה את החווייה לפחות נוראית.

ההבדל היחיד הוא, שבישראל בתי הכלא נותנים תנאים יחסים מעולים ולכן כשהייתי לבד, הצלחתי להתאפס על עצמי.

בתוך כמה ימים אני הצלחתי להוכיח לסוהרים לפחות שאני מי שאני ושיש שם מקום לספק, שהם צריכים לאפשר לי לבדוק את העניין ולהוכיח להם שאני דוברת אמת, כי אני יודעת שאני לא אמורה להיות שם.

למזלי הם הסכימו לזרום איתי, ובתוך עוד כמה ימים קצרים העבירו אותי למחלקה חדשה, רגועה יותר, פחות מסוכנת. גם שם, היו כאלו שניסו "להתחיל" איתי אבל לפחות שם זה נעשה בצורה יותר רגועה, יותר מכבדת ויותר סובלנית כלפי המילה "לא".

במחלקה השנייה גם למזלי זכיתי לסוהרים קצת יותר מביני עניין שמלכתחילה זיהו את האדם שאני ועשו כל שביכולתם במטרה לעזור לי.

היה לי המון מזל בסיפור הזה, אין ספק.

לצאת בתוך 20 יום ממעצר שאמור היה להמשך שנתיים דרש ממני הרבה יותר סבלנות וסובלנות משנדרשו לי בכל 28 שנות חיי יחדיו. אבל לפחות עכשיו אני יודעת שזה שאני מי שאני זה בהחלט דבר נהדר, כי רק בזכות זה אני מצליחה לשרוד את כל הסיטואציות ההזויות האלה.